שני אחים

על פסי הרכבת מחוץ לעיר
אני צועדת.
שני אחים.
אחד גבוה, השני מאוד נמוך.
גם הם הולכים.
יד ביד

אני שואלת אותם האם הם רוצים הסעה העירה.
הילד הגבוה והביישן אומר "כן"
אני מוצאת את המפתחות שהחבאתי מתחת לסלע
ונוסעת

דניאל, הגבוה
תומר, הנמוך
האם אתם אחים?
כן.
האם אתם חיים בעיר?
כן.
בן כמה אתה?
14.
בן כמה אתה?
7 (דניאל עונה בשמו)
מה שניכם עשיתם? (זה עשר בבוקר ואני סקרנית)
טיול.
לנהר?
כן.
זה היה כיף?
כן.

האם שניכם חברים טובים?
"כן" תשובה אמיתית ומשכנעת
הם ירדו מיד בצומת הראשונה בתוך העיר.
נופפתי להם מהחלון כשנסעתי משם.
יד ביד.
חוצים את הרחוב.
הם נופפו בחזרה.
הגבוה.
והנמוך.

שניהם נגעו בליבי, בדרך בה האמת של ילדים יכולה לגעת. שני אחים שיצאו להרפתקה ביחד והלכו אליה יד ביד. איזו מתנה הם זה עבור זה. איזו מתנה הם נתנו לי בכך שהרשו לי לחלוק את הקסם שלהם באותן דקות ספורות.

תודה לך דניאל.תודה לך תומר.